לאלף את האמא הנמרה (מאמר מתורגם)

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email
Share on print
אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה מנשים שמתחתנות או נכנסות לזוגיות עם אב לילדים היא: "איך הם אמורים לקרוא לי?" נכון שאין תשובה אחת נכונה, אבל אני מסכימה עם הרוב המוחלט של המומחים והנשים שחיות את השטח, שיודעים ויודעות מניסיון אישי שיש תשובה לא נכונה אחת לפחות
מיכל-איסט-אלון

באופן כללי (אם כי במקרים נדירים מסתבר שזאת דווקא כן התשובה הנכונה): אמא. או אמאל'ה. או מאמה. אתם מבינים למה אני מתכוונת.
אני לא מעריצה גדולה של עצות פשטניות – אמהות חורגות מקבלות מספיק עצות כאלה בספרים, מכיוון שלרוב, הספרים מדלגים על נקודת המבט של נשים עם ילדים חורגים, כאילו שהן לא ראויות לנקודת מבט.

למה לתת לילדים החורגים שלך לקרוא לך "אמא" יגרום לגרושתו לנטור לך (ומה את יכולה לעשות בקשר לזה!)

מאת ד"ר וודנסדיי מרטין. תורגם ע"י מיכל איסט אלון

זה פשוט לא נכון, ובגלל זה אני כתבתי ספר מנקודת מבט המתמקדת באמהות חורגות. אבל בנוגע לנושא הזה, אלא אם הכול מסתדר איכשהו בדרך מאוד מסוימת (ובהמשך אני נוגעת בנסיבות שבהן אולי זה פשוט ותקין יותר שהילדים שלו יקראו לך אמא, ויחשבו עליך כאמא), עדיף לכל הצדדים שתכירי בייחוד של הקשר שלך עם הילדים שלו, בכל גיל, דרך מילה שתגדיר את הקשר שלכם, שאינה "אמא".

את חושבת לעצמך, "היי! זה לא פייר! אני ממש כמו אמא. אני עובדת מאוד קשה. אני עושה א', אני עושה ב', אפילו ג', בשביל הילדים האלה!! והיא (מלאי את החסר באמא מזניחה או איומה או קרה ואנוכית, שלא מתעניינת בילדים שלה – או אפילו אלכוהוליסטית/מכורה לסמים/שקרנית). אז למה רק היא זוכה שיקראו לה אמא? רק מי שילדה אותם זוכה להיות אמא שלהם?"

כן, רק היא. לא משנה אם זה מוצא חן בעינינו או שאנחנו חושבים שזה בסדר, או לא בסדר, נראה שנחסוך לעצמנו הרבה כאב לב ועצבים אם נכיר באמת הפשוטה הזאת. החברה שלנו עושה רומנטיזציה ואידיאליזציה לאמהות. העולם מעריץ אמהות – ולא משנה כמה הן גרועות – באופן כללי, והילדים שלהן מעריצים אותן במיוחד. לפעמים, כפי שאולי כבר הבנתן, ככל שלאמא יש יותר בעיות, הילדים שלה יותר מגוננים עליה בחירוף נפש, נקשרים אליה, ונאמנים אליה. זה יכול לשגע אותך, במיוחד אם ברור לך שאת אמא טובה יותר ממנה.

בואי נירגע, אם חורגת!

לא בכדי, מומחים למשפחות חורגות, מה- National Stepfamily Resource Center עד לספר האחרון שלקחת מהמדף, מסכימים פה אחד עם העצה: "אל תנסי להחליף את אמא שלהם ואל תבקשי מהם לקרוא לך אמא". אם אנחנו כבר פה, כשהם שואלים אם אפשר לקרוא לך אמא (ולא משנה כמה זה מחמיא, ומרגיש כמו ניצחון, וכמה את לא מרגישה שהרווחת את זה, שזה מגיע לך), החיים שלך כנראה יהיו הרבה יותר קלים בטווח הארוך אם תבהירי להם ש"אני אוהבת אתכם מאוד, אבל בואו נחשוב על שם אחר בשבילי, כי כבר יש לכם אמא". שוב – יש יוצאי דופן, אבל הם נדירים מאוד.

למה המומחים והנשים למודות הניסיון חייבים להיות משביתי שמחות, ולא נותנים לילדים לקרוא לך אמא?

כי הם יודעים על מה הם מדברים. קודם כל, צריך להתמודד עם העובדה שהנאמנות מחייבת – ילדים מרגישים שלאהוב או אפילו לחבב אותך שקול לפגיעה באמא שלהם. לעתים קרובות, הם מרגישים ככה כי האמהות שלהם מעודדות את זה. הם חוששים שלהתקשר אליך יפגע ויחבל בקשר שלהם עם אמא שלהם. מה יותר מפחיד עבור הילדים האלה מלאהוב אותך ולקרוא לך אמא, אמאל'ה, או מאמה? לעתים קרובות מדי, אמהות מלכלכות על בנות הזוג החדשות ועל הנישואין החדשים של אבות, אך ילדים מרגישים את זה וחוששים מזה גם אם האמהות שלהם לא עושות את זה.

אם יש משהו שמעצבן נשים עם ילדים חורגים – זה אמא שלא רוצה שהילדים שלה יתקרבו יותר מדי לאשתו החדשה של אבא שלהם – ומנסה למנוע את זה באמצעות שקרים או אמירות לא הולמות ומחרחרות ריב על האמא החורגת.

אולי היא אומרת לילדים שלה, "אלמלא היא, אבא שלכם ואני עדיין היינו יחד". או "אתם לא צריכים להקשיב לה ולהיות נחמדים אליה. היא לא אחראית עליכם".

אם יש משהו שמעצבן אמא, זה הרגשה שמישהי – ועוד מישהי שנשואה לגרוש שלהן, ולא משנה אם היא יזמה את הגירושין או לא – מתחרה נגדה על האהבה של הילדים.

אולי את אומרת לה, בין שתיכן, "אני אוהבת אותם כמו בשר מבשרי", כדי להרגיע אותה. אבל זה מביא לתוצאה הפוכה, וגורם לאמא להרגיש שאת פולשת למרחב שלה ומאיימת עליה.

להבין את האמא הנמרה

למה אמהות מרגישות כל כך מאוימות מזה שהאמהות החורגות אוהבות את הילדים החורגים שלהן? כשערכתי מחקר במהלך כתיבת הספר שלי, "מפלצת חורגת" [Stepmonster], בדקתי מה אומרים סוציולוגים ואנתרופולוגים ברחבי העולם על אמהות חורגות ועל הקונפליקטים בין האישה הנוכחית לאישה לשעבר בין תרבויות. האמת הפשוטה הבאה התבררה מהר מאוד: בחברה שלנו, במיוחד, המחשבה על לחלוק את הילדים של האישה לשעבר עם דמות אם אחרת מאיימת מאוד על המהות ועל תחושת העצמי של הרבה נשים. כשהיא חייבת לעשות זאת, היא יוצאות מאיזון. יש הרבה מאוד סיפורים על אקסיות מטורפות ועל "אמהות ביולוגיות" (אפשר פשוט לקרוא להן אמהות, בבקשה?) נקמניות שפוגעות ביחסים בין האמא החורגת והילדים החורגים כאילו זה עניין של חיים ומוות בשבילן.

למה האמהות האלה כל כך כועסות, למה הן מתעקשות ככה על למנוע מהילדים להתקשר לאמן החורגת? הסוציולוגיות לינדה נילסן, דוקטור לחינוך מאוניברסיטת Wake Forest, סטפני קונץ, בעלת תואר מאסטר מ- Evergreen State College, וה- Council on Contemporary Families, כולם אומרים שנשים לבנות אמריקאיות ממעמד הביניים ומעמד הביניים הגבוה (שלא כמו ברבות מתרבויות האיים הקאריביים, התרבויות האמריקאיות הילידיות, ותרבויות איי האוקיינוס השקט – שם יש לילדים כמה דמויות הוריות שמטפלות בהם, ויכול להיות שיש להם כמה "דודות" שמטפלות בהם בכל מובן, כולל האכלה, ביגוד, ואפילו הטלת משמעת) – סביר הרבה יותר להניח שהן גדלו בתרבות שבה "אמא יש רק אחת".

זה אומר שהנשים האלה למדו מגיל צעיר מאוד שאמהות פירושה שאישה אחת בלבד עושה את העבודה לבד לגמרי או כמעט לבד לגמרי. סטטיסטית, סביר פחות שהיו להם קשרים קרובים שלא דרך קשרי דם או נישואין, "דודות", או אפילו קרובים רחוקים שהיו מעורבים בגידולן. מבחינתן, אימהות זה עניין לאדם אחד בלבד. ההשקפה הצרה על אמהות כל כך מושרשת ברבים מאתנו, והיא מביאה למחשבה שיש מקום רק לאמא אחת. עוד משתמע שאם אמא אחת לא עושה הכול לבד, היא אמא גרועה. ובתרבות שלנו, להיות אמא גרועה הופך אותך לאישה רעה ולאדם רע. אנחנו לא מסוגלים להפריד בין הקטגוריות האלה בראש שלנו.

קונץ, נילסן, וסוציולוגיות אחרות מצביעות על כך שסביר יותר שלילדים מהקאריביים, מאיי האוקיינוס השקט, אמריקאים ילידים, ואפרו-אמריקאים יהיו דמויות אם מקבילות ודמויות אב מקבילות בחייהם – "דודות" ו"דודים" שתורמים לרווחתם בדרכים שונות. הן גם מספרות שהדבר מקובל יותר בקרב מהגרים ובמעמד הנמוך, שם מגורים עם קרובים רחוקים והאמונה ש"צריך כפר שלם כדי לגדל ילד" רווחים יותר. לעומת זאת, עבור רבים מאתנו בארה"ב, המשפחה הגרעינית היא במקום הראשון (או במקום היחיד).

למה כל כך הרבה גרושות יוצאות מדעתן כשבני הזוג לשעבר שלהם מתחתנים שוב, והילדים שלהם זוכים באם חורגת? יכול להיות שבמידה רבה זה נובע מכך שהן מתוכנתות לעשות את זה. אם נבין את זה, זה עשוי לעזור לאמהות החורגות שבינינו להבין אין נשים שפויות ומתפקדות לכאורה מסוגלות להפוך אותנו ללא פחות משטן מהלך, ללא כל הגיון. כדי לעבוד על התכנות התרבותי, צריך עבודה ומחויבות. כולנו צריכים להצדיע לאמהות שמצליחות לעשות את זה.

עבור אלה שלא מצליחות, זה יהיה הכי טוב לכולם, ובמיוחד עבורנו ועבור הילדים החורגים שלנו, אם נשתמש בידע הזה כדי להימנע מלעורר את זעמה של האמא הנמרה בהתעקשות ש"מגיע לנו" שיקראו לנו אמא, ושיחלקו אתנו את מה שנראה לה כזכותה הבלעדית בתור האמא. הזכויות הבלעדיות הללו כוללות אספות הורים, תורים לרופא, ושיחות עם הילדים על נושאים כמו רבייה, מיניות, וסמים. בכל התחומים הללו, עליך לשאול את עצמך עד כמה נורא זה באמת להיכנע לדרישות הלא סבירות שלה, לכאורה, שתתרחקי או שלא תתערבי.

 

כפי שהרבה מטפלים ומלווים של משפחות חורגות שואלים את המטופלים והלקוחות שלהם: "את באמת רוצה ללכת לכל אסיפת הורים? אם זה עד כדי כך מרתיח את הגרושה של בעלך, אולי עדיף לא להידחף?" למרבה הצער, אנחנו מלאות בכוונות טובות ואנחנו רוצות להיות מעורבות בחיים של הילדים שלו, אבל האמא עלולה לפרש את זה כפלישה לטריטוריה שלה וכאגרסיביות, בשל התכנות החברתי שלה.

האם זה אומר שאת חייבת לוותר על ההופעה של המקהלה לכבוד החורף, טקס הסיום, או פגישת ההתעמלות בכל פעם, או להידחק החוצה ולהיות מוחרמת? ממש לא. אבל אם את במצב של סכסוך קשה עם האמא הנמרה, סביר שתשאלי את עצמך על מה שווה לך להילחם ומתי יהיה נחמד יותר לדלג על יריד המדע ולצאת עם החברות במקום.

אבל יש גם חריגים. אני מכירה כמה נשים שהילדים החורגים שלהן קוראים להן אמא, ושיש להן מערכת יחסים קרובה ואימהית מאוד איתם. אולי גם את מכירה נשים כאלה.

האם לפעמים מותר שיקראו לך "אמא"?

הנה כל הנסיבות שצריכות להתקיים כדי שאולי יהיה עדיף שהילד יקרא לך אמא, ויחשוב עליך כאמא (או כאמא שנייה), בלי להביא לפיצוץ:

האמא של הילד לא בתמונה. אבל לא אם היא נפטרה. ילד שאמו נפטרה כנראה ירצה לשמר את הזיכרון או השם שלה – אמא – רק בשבילה, לא משנה כמה הוא צריך ורוצה שאת תמלאי בשבילו תפקיד אימהי. אבל אם היא רחוקה מהעין ורחוקה מהלב רוב הזמן, זה יכול להקל עליך ולהפוך את המצב לפחות בעייתי אם תאמצי את התפקיד האימהי ואת השם "אמא". אולם, עליך לזכור שאף על פי שהיא רחוקה מהעין ורחוקה מהלב, יכול להיות שהוא עדיין חושב עליה.

הוא צעיר מספיק ופתוח מספיק כדי ליצור קשר, וכך אולי עניין האמא לא יביא לרגשות מעורבים קשים ולבלבול עז.

אמא שלו מעודדת ותומכת בקשר חם וקרוב בינך ובין הילד שלה – והיא באמת מתכוונת לזה.

אחת הנשים שראיינתי – נקרא לה שרה – הייתה בהריון בחודש התשיעי כשבעלה, שמעולם לא היה טיפוס אמין במיוחד, עזב אותה. הוא חזר כשהתינוק היה בן שלושה חודשים ועזב שוב שלושה חודשים אחר כך. הודות להרגל הקבוע של האקס של שרה לאורך חייו, לנטוש אותה ואחרים, היא ידעה שהוא לעולם לא יהיה חלק מהחיים של הילד שלה. כמו כן, היא גילתה שסביר מאוד שבית המשפט יתמוך ברצון שלה למנוע קשר עם הילד, במידת הצורך.

לכן, כששרה החליטה להתחתן מחדש, היא ובן הזוג שלה חשבו מאוד ברצינות על איך כדאי שבת השנתיים שלה תקרא לאביה החורג. בהתחשב בכל הנסיבות, הם בחרו בשם "אבא". עם זאת, הם החליטו שלבן של בעלה החדש, זאק – שאמו הייתה מספיק לא אמינה וחסרת אחריות כדי לאבד את המשמורת עליו – יש כבר אמא, פגומה ככל שתהיה. להיות בן או בת לאמא, ולהיות אמא, זה נושא סבוך מאוד בתרבות שלנו. שרה ובעלה ידעו זאת. הם חששו שלאפשר לזאק לקרוא לשרה אמא עלול ליצור בעיות – מרירות, בלבול, ורגשות מעורבים – בעתיד. נראה שהם צדקו.

חמש שנים לאחר מכן, היחסים של זאק ושרה (אותה הוא מכנה שרי – וריאציה על הכינוי "אמא", אבל שונה ממנו מספיק כדי שכולם יהיו מרוצים)  הם ממש בסדר גמור.

מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email
Share on linkedin

השאירו תגובה

מאמרים אחרונים:

עקבו אחרי

צרו קשר

Call Now Button