לאהוב ילד לא שלך? אפשרי ועוד איך

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print
כאשר מדברים על משפחות משולבות, עולה אחת מהסוגיות המורכבות ביותר, אך גם החשובות ביותר, והיא – האם הורה חורג מסוגל לאהוב את הילד הלא ביולוגי שלו באותה צורה שהוא אוהב את ילדו שלו. אם סיפורה של סינדרלה והאם החורגת המרשעת עולה לכם לראש – זה לא סתם. כבר מילדות מלמדים אותנו סיפורי האגדה שהורים חורגים הם רעים ונקמניים כלפי הילד של בן זוגם.

וכך, גם אני מצאתי את עצמי ביום בהיר אחד מקבלת על עצמי את התואר "אם חורגת", ונאלצת להתמודד עם הסוגיה הזו בעצמי. הפעם הראשונה שנקלעתי להתמודדות פנים מול פנים בדבר, הייתה כאשר נשאלתי על ידי בתו של בן זוגי אם אני מסוגלת לאהוב אותה כפי שאני אוהבת את בני שלי. ברגע של כנות, עניתי לה כי אני לא יכולה לענות לה בוודאות מוחלטת, אולם אני בטוחה שאני מאוד אוהבת אותה, וכי הייתה חסרה לי אילולא לא הייתה חלק מחיי לפתע.

היא לא קיבלה את תשובתי, ותקפה: "אז למה כשביקשתי ממך אז את הבקבוק מים כשהייתי צמאה באוטו, נתת אותו לבן שלך ולא לי?". מהורהרת, מצאתי את עצמי עונה לה את התשובה הבאה: "בבקבוק המים נותרו מעט מים. נתתי אותם לילדים הקטנים היות והם צעירים ממך ואינם יודעים להיות מאופקים כמוך ואילו את היית צריכה להתאפק רק עד שעצרנו לקנות לך בקבוק מים, אני לא חושבת שהייתי מתנהגת אחרת אילו בני שלי, היה בגילך ואני מציעה לך לבחון אותי בעוד הזדמנויות כאלו בעתיד". התשובה הזו אמנם הביאה לסיום הדיון בנושא, אך אני המשכתי להתמודד עם השאלה הזו כמה ימים טובים לאחר מכן.

איזו אמא אני?

בניסיון לברר עבור עצמי איזו מן אמא אני, וליתר דיוק – מה מאפיין את ההורות שלי – פניתי אל הילדים, אלו שלי ואלו של בעלי. שאלתי אותם האם אני אמא טובה, וכולם ענו כאחד שכן. "האם אני אמא קשוחה?" הקשיתי, ונעניתי כי לפעמים אני אכן כזו. אם כך, המשכתי לתהות לעצמי, מה הופך את ההתנהגות שלי שונה מהילד שלי ולילדה של בן זוגי?

את התשובה שאליה הגעתי בסופו של דבר ניתן לחלק לשניים: לתכונות הטובות שלי ולתכונות הפחות טובות שלי. מצד אחד, אין לי ספק שמהתכונות הטובות שלי כולם נהנים. אני אמא כיפית, מכילה, אוהבת, מחבקת, מקשיבה, דואגת ועוד כמה תכונות שמעדיפה שילדיי יעידו עליי. אני מאמינה כי העשייה שלי שנובעת מהתכונות הללו מרגישים כולם – ילדיי הביולוגיים וגם בנותיו של בעלי. מצד שני אין לי ספק שכולם סובלים מהתכונות הפחות טובות שלי. אני נוטה להיות קשוחה, אוהבת שקט, נוטה להתרגז מהר ועוד כמה תכונות לא מדהימות שיש באופיי.

בנקודה זו, אני מפנה שאלה אליכם: האם אחיותיה של סינדרלה לא סבלו גם הן מרשעותה של האם? מדוע אנחנו מעדיפים לראות בסינדרלה דמות הסובלת ואילו לראות באחיותיה המסכנות דמויות פחות מסכנות? במבט ביקורתי ומודע עלינו להכריע שכל הורה – בין אם הוא ביולוגי, מאמץ או חורג – שלא מוכן להודות במגבלות שלו ולא מעוניין להשתנות מביא לכך שכל ילדיו סובלים. לעומת זאת, כשיש אמא או אבא מטיבים, מודעים והכי חשוב – כאלו שמנסים לעבוד על עצמם ולתקן את הפגמים והטעויות – לכולם טוב יותר.

אם כך, מה בכל זאת מבדיל את בניי מבנותיו של בן זוגי בקשר אליי? ובכן, לבניי אין למי להשוות אותי. לבנות של בן הזוג שלי, לעומתם, דווקא יש למי להשוות – לאמא שלהן. אהיה כנה איתכם – גם בניי סובלים ממני לא פעם. מאותן תכונות פחות נחמדות שלי, אבל הם לא יכולים להגיד לי "את לא אמא שלי", "אני לא רוצה רוצה אותך", "אמא שלי יותר טובה".

לקחת את הקשר למקום טוב יותר

את כל ההקדמה הזו, עשיתי רק על מנת להביא אותנו לבסוף אל שלב הסקת המסקנות, כלומר, לקחת את התובנה הזו למקום טוב אשר יוכל לעזור להורים שותפים רבים בקונפליקט הקשה ביותר של חייהם במשפחה משולבת.

בשביל לעשות זאת כדאי להבין מספר דברים עקרוניים וחשובים:

  1. לכולנו יש צדדים פחות נעימים באופי.
  2. גם הילדים הביולוגיים וגם הילדים של בן/בת הזוג שלנו סובלים מהתכונות הפחות נחמדות שלנו
  3. כל הילדים הם ראי להורים וכל הילדים בשלב כזה או אחר, יבקרו את ההורים שלהם על התכונות הפחות נעימות טובות ונחמדות.
  4. את זה הכי חשוב להפנים: בעוד שאת הילדים הביולוגיים שלכם אתם יכולים להשתיק בתשובה "זה מה יש- אני אמא שלך ואין לך משהו אחר" ( בהקצנה כמובן), לילדים החורגים שלכם אתם לא יכולים להגיד זאת! למה? כי הם כן מכירים אופציה אחרת.
  5. ההשוואה האין סופית להורה הביולוגי של הילד, תחושת הנחיתות (אני פחות טוב ממנו) או לחילופין תחושת העליונות (אני יותר טוב ממנו) – זה הדבר שהכי מתסכל, הכי כואב והכי הורס את הנשמה שלנו מבפנים.

אחרי שהפנמנו את הרעיונות האלה, הגיע הזמן לנפץ את המיתוס הטיפשי ולהתמודד איתו באמצעות נקיטה בגישה של פתיחות ותקשורת כנה בין כל בני המשפחה. הילדים של בן/בת הזוג שלנו, הם מתנה עבורנו כי הם יכולים להראות לנו דברים על עצמנו שילדינו הביולוגיים לא תמיד יעזו לומר לנו, או להראות לנו. הטענה שלי היא שאת התכונות הקשות באופי שלנו יותר קל לראות מול הילדים החורגים- פשוט כי להם יש אומץ לומר לנו זאת בפרצוף. גם האחיות של סינדרלה סבלו מאם מרשעת ולא רק סינדרלה ולכן אין קשר לאהבת ילד ביולוגי, אלא להבנה שאנחנו בני אדם עם מגבלות ואנחנו טועים גם עם הילדים הביולוגיים שלנו.

במקום להתרחק מהילדים שלנו ננסה להתקרב אליהם. במקום להיעלב מהם, בואו נלמד מהם. אם הבת של בעלי אומרת לי שאני אמא קשוחה, שאני דורשת ממנה יותר מידיי, או שאני לא אוהבת אותה כמו את הבן שלי – אני לא צריכה לכעוס עליה או להיעלב ממנה, אלא להפך – בוחרת ללמוד ממנה. אולי היא צודקת? יכול להיות שאני גם קשוחה עם ילדיי הביולוגים? זה לא שיותר קל לי לאהוב את הילד שלי, אלא שיותר קשה לאהוב ילד שאין לך שליטה עליו.

לבסוף, אם אתם כבר בקשר עם הורה גרוש ואתם מבלים חלק נכבד מחייכם עם ילדיו, זכרו שאתם בהחלט מסוגלים לאהוב אותם אם תסכימו להשיל את קליפות האגו שלכם ותשכילו לקבל את הביקורת שלהם.

מותר לכם לענות להם, מותר לכם להיעלב מהם, מותר לכם להגיד שזה לא פשוט וזה אפילו מאוד מורכב אבל בשום פנים אסור לכם להתעלם מקושי שנוצר, מקונפליקטים ולהיות פאסיביים. הרי בסופו של דבר, הורה חורג שמתנכר לילדיו של בן זוגו, פוגע הלכה למעשה בזוגיות שלו עצמו.

מוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin

השאירו תגובה

Call Now Button
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support